הגולש קפטן ביפהרט הוא בן 40+, מתגורר בסביבת ת"א, ובעל חברה למיכון חקלאי (ז"א שהוא בונה מחרשות וטוריות, וכאלה – לפחות לפי הבנתי, מ.ל)

************

כנראה שכמו כל אדם נורמלי אהבתי כדורסל מגיל צעיר. כתוצר הימים שבהם המושג היה מילה נרדפת לביטוי "מכבי תל אביב" של ימי חמישי, שהתחרתה בגויים במסגרות בינ"ל ואף יכלה להם. היו גם שידורים מועטים שהגיעו לארצנו תחת הכותרת "כדורסל מעולם אחר" ובהם נראו אנשים שבאמת נראו מעולם אחר ועשו דברים שבמונחים ארואסטיים וברודיים אי אפשר היה אפילו לחלום עליהם.

עיקר הקשר שלי ל-NBA  היה באמצעות דיווח של אריק אינשטיין שראה את דוקטור ג'יי קורע רשתות ואת קארים עבדול ג'אבר נוגע בשמיים. וגם פרק בספר על ספורטאים גדולים שכתב אלכס דורון ותיאר את ווילט צ'מברלין. ובתחילת שנות השמונים גם נוכחות במשחק ראווה של כוכבי ה-NBA  מול מכבי תל אביב ביד אליהו, עם הדוקטור ועם מוזס מלון ואם זכרוני אינו מטעני – אולי גם דריל דוקינס.

כל זה היה נחמד מאוד, אבל רק לקראת סוף שנות השמונים התחלתי באמת ליהנות מזה. ביקורים בארה"ב ושידורים שהחלו לזרום לכאן עשו את העבודה. פתאום התחלתי להעביר ערבים שלמים (לבד ובחברותא) מול המסך וליהנות כמעט ללא הפסקה.

הכיף היה מהכל: היכולת הפיזית, האקשן, המתח, הדרמות בסופי משחקים, התצוגות האישיות, ובעיקר העובדה שכל הזמן (כמעט) קורים דברים מעניינים. שזה בדיוק ההיפך מכדורגל.

אפשר לומר שבפרוש שנות ה-90 של המאה הקודמת – כל שידור משחק NBA היה בשבילי חגיגה. מהסוג שאתה מארגן את הערב בשבילה, מפנה את הזמן ופוקד לפני כן את בית המסחר לפיצוחים.

ואז הגיע מייקל והרס הכל.

• * * * * 
  

הנאתי הצרופה מהכדורסל בתקופת טרום ג'ורדן נבעה בעיקר מכך שלא הייתי בעד אף אחד. לא אהדתי שום קבוצה, לא תיעבתי אף אחת, וכל מה שציפיתי לו היה האקשן על המגרש. לרשותי עמדו עשרים ומשהו קבוצות וכל אחת מהן היתה מבחינתי ראויה לתואר. העיקר שיהיה משחק טוב. ללא חשבונות עתיקים יכולתי להנות מפריצות לסל של שמות אלמוניים, מהגנה מסחררת של סנטרים פלמונים ומכל מה שארצנו המאובקת לא מסוגלת לתת על מגרשי כדורגל, כדורסל ואפילו דוקים. בלשון הניו אייג' אפשר לומר שפשוט "באתי נקי". ולכן הרווחתי כל ערב ובגדול.

אבל בתחילת שנות התשעים, כשהמספר 23 החל לחזור שוב ושוב בהקשרים שונים, גם אני נשאבתי למלכודת הדבש. ואיך אפשר שלא כאשר לנגד עיניך קורים דברים בלתי אפשריים, מרגשים, מפילים ומופלאים, וזה רק הולך ומתגבר?

בקיצור: הפכתי לאוהד הבולס, ואיבדתי את בתולי התמימות לנצח.

מייקל והבולס נתנו לי שמונה שנים (עם הפסקה קומית לבייסבול) שבהן הייתי, כמו כל העולם הנאור, חסיד שוטה ועבד נרצע של שור אדום שמספרו 23. על מה שקרה בשנים ההן לא צריך להרחיב את הדיבור משום שהכל רשום בדברי הימים והכל נכון. כשהסתיימה הסאגה הסרתי את תמיכתי מהבולס (נפשית ואף ציבורית) ושבתי להיות אזרח העולם. כלומר תומך קוסמופוליטי של המשחק עצמו, שאינו מעדיף שום קבוצה במיוחד ואינו מתנאה בשום "אהדה" למועדון זה או אחר.

בתמימות ילדותית סברתי שהדבר יחזיר אותי לעידן הזהב שבו כל משחק שווה. בינתיים גם הזמינות גדלה ועם הליג פאס הוסרו כל המגבלות, מכיוון שכל המשחקים זמינים ובכל זמן ומכל הזוויות. אבל הנס לא קרה וברוב הזמן יש לי העדפות ברורות. חמור מכך – אני עושה חשבונות של "האם זה טוב שבהמשך העונה יקרה כך וכך" ואף מטפח לעתים תקוות ספיציפיות בנוגע לשחקן או קבוצה.

בעולם שבו ה"אהדה" לקבוצה היא סוג של מאסט, אני מנסה להיות בדיוק ההיפך אבל בהחלט התקלקלתי וזה לא ממש מצליח לי כמו פעם.

כהוקרה לכותבים באתר האמונים על סיפורי חז"ל, אריסטו, ג'ונתן סוויפט ואף אריק קלפטון, אצטט בהקשר זה משל יהודי נוגע ללב: מעשה באדם שבנו היה מייסר אותו במעשים רעים, עד שבצר לו החל תוקע בקירות ביתם מסמרים על כל מעשה רע שעולל בנו. מקץ שנה התמלא הבית מסמרים והבן התמלא צער וביקש מהאב להפסיק. הוסכם שעל כל מעשה טוב שיעשה הבן ישלוף האב מסמר מהקיר ובתוך שנה הוצאו כל המסמרים מנעיצתם. רק דבר אחד נשאר: החורים שבקיר.

* * *

את הסיום ממש של רשימה זאת אעשה, ברשותכם, בסגנון ג'רמי קלארקסון שמחפש בנרות משהו רע להגיד על המייבאך החדשה שעולה 14 מיליון דולר, ומסתפק בזה שהצד הפנימי של תא הכפפות עשוי בטוויד הארוג באופן מאונך במקום מאוזן. כך גם האדון ג'ורדן. האיכויות של משחקו הולכות ומתבהרות ככל שחולף הזמן ועם כל "יורש" שרק מבהיר כמה מייקל היה אלוהי וחד פעמי. אבל כמו שאנו רואים – אף אחד אינו מושלם. אפילו לג'ורדן, האחד והיחיד, היו פגמים. עובדה – הוא גרם לפחות לקלוץ אחד, בירכתי המזה"ת, לאבד את הניטרליות המבורכת והתמימה שהיתה לו פעם.

ועם ה-BOMBSHELL הזה גם נסיים. גוד נייט אבריבאדי!